בשנים האחרונות התחדדה ההבנה כי ניקיון אינו פעולה שולית או תפעולית בלבד, אלא מרכיב יסוד בבריאות הציבור, בביטחון האישי וביכולת של המשק להמשיך ולתפקד. משברים בריאותיים רחבי היקף, ובראשם מגפת הקורונה, חשפו פער עמוק בין השיח הציבורי על היגיינה לבין המציאות בשטח.
הנטייה להתמקד באמצעים נקודתיים כמו מסכות, ריחוק חברתי והנחיות כלליות, הותירה מאחור את הפעולה הבסיסית, היומיומית והאפקטיבית ביותר: ניקיון. לא כהצהרה, אלא כעשייה סדורה, מתמשכת ומקצועית.
המרחב הציבורי והעסקי בישראל מאופיין בצפיפות שימוש גבוהה ובאלמנטים מרובי מגע: ידיות, מתגים, מעליות, מעקות, משטחי עבודה, שירותים וחדרי ישיבות. אלו הם מוקדי מגע יומיומיים, שבהם אצבעות של אדם אחד פוגשות אצבעות של אחר שוב ושוב לאורך שעות היום. כאשר ניקיון אינו מתבצע בתדירות, בשיטה ובאמצעים הנכונים, הוא מפסיק להיות רקע שקט והופך לגורם סיכון.
ניקיון אינו סיסמה ואינו פעולה חד פעמית. הוא מלאכה סיזיפית, הדורשת שגרה, משמעת, ידע מקצועי ואחריות. חיטוי נקודתי או תגובה לאירוע אינם תחליף למערך ניקיון מתוכנן, מבוקר ומתוחזק לאורך זמן.
למרבה הצער, במקרים רבים השיח הציבורי והרגולטורי מתעלם מהפער שבין ההנחיות לבין היישום. סטנדרטים של ניקיון אינם נמדדים, אינם מבוקרים ולעיתים אף אינם מוגדרים בצורה ברורה. התוצאה היא מרחבים שאינם עומדים ברמת ניקיון נדרשת, גם כאשר קיימת מודעות לסיכון.
דווקא כאן נדרש שינוי תפיסתי. ניקיון צריך להיתפס כתשתית לאומית, בדומה לתחבורה, ביטחון או אנרגיה. הוא משפיע על בריאות העובדים, על רציפות תפקודית של ארגונים ועל תחושת הביטחון של הציבור במרחב שבו הוא פועל.
ענף הניקיון המקצועי מחזיק בידע, בניסיון וביכולת ליישם פתרונות אפקטיביים בקנה מידה רחב. כאשר מערכי ניקיון מתוכננים נכון מבחינת תדירות, חומרים, הכשרת עובדים ובקרה, הם מהווים קו הגנה ראשון ומשמעותי במניעת התפשטות מחלות ובהפחתת סיכונים בריאותיים.
זה אינו עניין של יוקרה ולא של תוספת. זה הבסיס. זה הניקיון.
