הפרדיגמה השלטת – התפישה הקולקטיבית
הגם שביצוע פעולת ניקיון תחילתה כדבר אישי הרי שרובנו נחשפנו לצורך בלנקות בעצמנו ואחרינו ובעבור זולתנו רק בגיל הנערות והבגרות שכן עד אז ואולי גם הרבה זמן אחרי עשו זאת עבורנו ההורים ואולי עובדת הניקיון השכירה בבית ובמקום העבודה.
במידה רבה ניתן להגיד כי בניגוד למיומנויות נורמטיביות מובנות של נהיגה ,שחיה, ספורט, גלישה באינטרנט וכו' וכו' אשר נרכשות אינהרנטית וכמובן מאליהם הרי שבעידן של שפע כלכלי, קידוש תרבות הפנאי, ותוכניות הראליטי לסוגיו וגם היכולת לשלם עבור פינוקים קטנים הופכת המיומנות לנקות את סביבתנו הקרובה למיומנות נדחית, סוג של "עבודה רעה"bad job שנרצה להימנע ממנה ולהטיל אותה על אחרים, נדע שהיא חשובה אך לא בשבילנו, בעיקר לא משתלמת במבחן של עלות הזמן וחלופותיו ביחס לתועלת או לתוחלת ההוצאה הכספית ושהעבודה תתבצע ע"י האחר.
ההיזקקות לשירותי ניקיון כמצרך חובה ורצוננו שיתבצעו בידי אחר ובתשלום הינה חלק בלתי נפרד מתרבות הצריכה שהיא ביטוי מרכזי לאורח חיים במדינות מערביות בכלל ובמדינות בהן התל"ג לנפש הוא מעל 1000 $ לשנה.
לתרבות הצריכה מתלווה כאמור ,תרבות הפנאי אשר בעצם מגדירה את מרחב ההנאה שלנו ותעדוף העיסוקים בהם אנו רוצים לעסוק מעבר לצרכי הקיום הביולוגיים הבסיסיים (שינה,אכילה) ובחלון הזמן המאוד מוגדר בו איננו עובדים.
במציאות של שפע כלכלי ותרבות קפיטליסטית בה ההכנסה הפנויה מנותבת כתרבות לצריכה של מוצרים והנאות החיים ובו זמנית מקדמת את הלגיטמיות של רווח אישי כתוצאה מעבודה קשה או כישורים טובים אך טבעי הוא כי נשריין חלק קטן מההכנסה גם לרכישת שרותי ניקיון